עמית נחום

 
מבוא:

באחד ממפגשנו בקורס התבקשנו לעמוד מול כולם או לשבת ולהיות כולם. מי שעומד, מבצע תרגיל אימפרוביזציה, ואלה שיושבים צופים ומנתחים את שמתרחש אל מול עיניהם (חוץ). בחרתי לשבת, למרות שמאוד רציתי לעמוד ולהתנסות, לתת לעצמי להיפתח להיות מספיק אמיצה בכדי להתמודד עם הביקורת הפנימית שתעבור לכל אחד בראשו בזמן שאשתחרר (פנים). קרה שלבסוף גם אני עליתי “להופיע” אל מול אותם כולם (מה שבניהם). רציתי להיות שם, ברגע. רציתי להוציא את מה שיש בפנים, אבל נכשלתי, בעיני עצמי. נמנעתי מכל סוג של תגובה או אמירה, פשוט עמדתי ושתקתי, עד שהייתי על סף דמעות, שם- רציתי להיעלם. להיעלם מהמקום, מהסיטואציה ובעיקר מהמצב .
בדיוק ברגע הזה, הרגשתי את ההשתקה המושרשת בי (פנים).
בעבודתי זו החלטתי לדון במשולש אלם-אילמות-אלימות בהקשר לסיטואציה שחוויתי.
באמצעות עבודתי זו, אחקור את התופעה ואעמיק בקשר בין נשים לאילמות ולאלימות, ביני לבין אילמות ואלימות. אחקור ואנסה להבין מדוע אני מתקשה להביע את עצמי, למה אני קופאת במקום ונמנעת מלהביע את שבאמת על ליבי, להביע את דעתי. אעשה זאת על ידי הפרק הראשון המדבר על הקשר בין העבר, ההווה והעתיד, על ההיצמדות לרעיון והתעלמות מהמצב, אמשיך ואדון בפרק השני בו אדבר על הצד הזכרי והנקבי, כרעיון ואת היחס שלהם בנפשי שלי.

פרק ראשון: עבר-הווה-עתיד

“כל מחשבה, כל קוגניציה, אני לא יכולה להיות ברגע אם אני חושבת, אני רק בעבר ורק בעתיד. תחשבו על זה רגע, יש איזה שהיא מחשבה שמשאירה אותנו ברגע?” (אלונה פרץ, מתוך כנס טד-עון, 2014)
מי שאין לו עבר, אין לו עתיד. זה הוא משפט נכון אך אלונה מבהירה לנו צד אחר של המטבע, “הרגע הוא המקום היחיד בו קורה שינוי. הרגע יכול להבריא את העבר ולברוא את העתיד” (אלונה, 2014). ברמה המעשית, ההווה והעתיד נובעים מהעבר, כל הרצונות של האדם בהווה קשורים בעבר ובעתיד, האדם לומד מניסיונו (או של אחרים) ויודע איך להתנהג בעתיד, כך שבלי עבר ובלי עתיד אין הווה. עם זאת, העבר עלול לקבע את העתיד. כאשר אני נאחזת בעבר אני מתקשה להתקדם אל עבר העתיד. למשל אם אעבור חוויה לא נחמדה לפניי השיעור אתקשה מאוד להיות מרוכזת בשיעור ולהיות בהווה ויותר אתקשה להתקדם אל עבר העתיד, אפשר לקרוא לדוגמא הזאת דוגמא קטנה אך ניתן להכליל אותה בקלות, אם בבית הספר נכשלתי בהרבה מקצועות והתקשיתי להצליח, סביר להניח שאפחד ללמוד באוניברסיטה אם בכלל אלמד.
על מנת להיות ברגע עלינו להיות מסוגלים להתחיל מחדש, לחשוב מחדש. במקום להיאחז בכישלונות העבר או בתחושות העבר, עלינו לשחרר את שהיה ולחיות בהווה, לא לתת לעבר להשפיע. באומרנו “בלי עבר אין עתיד” אנו מתייחסים לזהות שלנו, זהות מדינית, זהות חברתית או זהות אישית, אני מכירה את התכונות שבי בעקבות חוויות שקרו לי בעבר ואיך שהגבתי או איזה פידבק קיבלתי מהחברה.
לעומת זאת, נוכל להסתכל על צידו השני של המטבע ולומר שיש לנו הזדמנות, בכל רגע, לשנות. לשנות את הזהות, לשנות את העתיד, לברוא אותו שוב, מחדש, בכל פעם. התהליך לא פשוט והאמת היא שגם הוא חובא בתוכו את היחס לעבר, אבל מנקודת מבט שונה, מושכלת יותר, כזאת שמתמקדת ברגע. כשהייתי בתיכון הייתי בכיתת קצה (ציונים נמוכים והתנהגות חופשיה) מעולם לא חשבתי שאהיה סטודנטית, תמיד חלמתי על זה ואמרתי שאני נורא רוצה להיות כמו כל ה’עשירים והחכמים’ ולהיות סטודנטית. היום, אני סטודנטית, סטודנטית למתמטיקה- אני גאה נורא בעשייה שלי ובתואר שיש ברשותי ובמבט לאחור, הגעתי להישגיי בזכות זה שלא נתתי לעבר שלי לקבוע את העתיד שלי. אני מזהה אצלי את הדפוס הזה ומודה עליו.
במהלך הקורס ביצענו שני תרגילי אימפרוביזציה מול קהל. בתרגיל הראשון שיתפתי במחשבותיי והרגשותיי במבוא העבודה, על התרגיל השני אספר כעת. “כשהסתמן שאנחנו הולכים לבצע שוב את התרגיל המדובר רציתי להתנדב, והפעם לצלוח את המשימה אך בכל פעם שבאתי להניע את עצי לקום ולהצטרף, משהו עצר אותי. בכל פעם שנעצרתי הביטחון שלי ירד יותר ויותר. לבסוף אלונה ווידאה שכולם עשו ומי שטרם עשה קראה לו ל’במה’, בפנים שלי שמחתי על שהחוץ היה שכולם עושים וניתנה לי ההזדמנות למרות עצרתי את עצמי. התרגיל התחיל וכל מה שעבר לי בראש באותו הרגע הוא שאני חייבת להשתחרר. בהתחלה התבוננתי ואז קיבלתי מהפרטנריות שלי בקשה להגיב, להגיב אחרת, שוב נאלמתי.” (ציטוט מהמחברת) בתרגיל הזה ניתן לראות כי הייתי מוכנה לשינוי, לא נתפסתי על מה שהיה, רציתי כל כך לתת לעצמי עוד הזמנות, להצליח להתמסר.
ניתן לדמות את ההתמסרות לרגע על ידי כאב. אם תכאב לי האצבע לרגע אחד קטן, אסבול את הכאב ואתן לו חשיבות נמוכה. אך אם הכאב יתמשך יותר מרגע, כבר אז אלחץ. כי אני נתפסת בעבר, שכבר כאב לי זמן מה וחוששת לגביי העתיד, שאולי הכאב לא ייפסק ויכאב לי גם בעתיד.
בקשר בין עבר-הווה-עתיד אנו נוטים להגיב לרעיון ולא למצב. אני רואה את ההקשר באופן בולט בעבודתי בחינוך. ברעיון הוא מערך השיעור, מה הכנתי, מה אני אמורה לעביר, מה הם מטרותיי בשיעור זה ועוד. הרעיון מסתמך על העבר, הביצוע על העתיד. הגיע הצלצול, ואני עומדת בפתח הכיתה, נכנסת ומתחילה ליצור את העתיד ולהפוך אותו לעבר, הכל כפי שכתוב, רעיון. ופתאום יש תחושה שאף אחד לא מקשיב לי, יש מעט בלגן בכיתה והתלמידים לא מרוכזים, בדיוק ברגע הזה אני עומדת בצומת דרכים, ימינה אומר לי “עצרי את השיעור, תטפלי במה שקורה, אולי קרה משהו בהפסקה? אולי השעה מאוחרת והתלמידים עייפים? אולי תשאלי מה יעזור להם?”, שמאלה לעומתו אומר “תשתיקי אותם, חזרי לרעיון, בסוף משהו ייכנס לראשים הללו”. דעתי האישית והתיאורטית היא לפנות ימינה, לעצור את השיעור ולטפל בשורש, להגיב למצב. מעשית, אני יכולה לומר שחוויתי את הסיטואציה מספר פעמים אך נמנעתי מלהגיב למצב ונאחזתי ברעיון.
כשאני חושבת על הדברים לעומקם, יש בי הבנה שהתגובה למצב, היא שבוראת את העתיד הטוב יותר. ההיצמדות לרעיון תוקעת אותנו בעבר ומונעת מאיתנו להתפתח אל עבר העתיד. כי הרי ברור לי שאותם ראשים קטנים לא באמת יבינו את המשוואה שיש עכשיו על הלוח, אני חווה חוסר שיתוף פעולה מצידם באופן מתמשך וזה כי אני נצמדת לרעיון, אני מתקשה לשחרר את העבר.
 

פרק שני: הצד הנקבי לעומת הזכרי

בשנות ה-40 הפסיכולוג קארל גוסטב יונג, תלמידו של זיגמונד פרויד, טען שלכל אדם שני מימדים, שני חצאים לנפשו או נפשה: הצד הזכרי והצד הנקבי. כצפוי, הצד הנקבי נוטה להיות הדומיננטי אצל נשים והצד הזכרי אצל גברים אך אין זה אומר ששניהם לא נמצאים בנפשנו. החל מקטנות מלמדים את הילדות להתקרב אל הצד הנקבי שלהן ואת הילדים אל הצד הזכרי. לילדות יתנו לשחק בבובות (דמות האם, הרגישה, הדואגת והמטפלת) והבנים ישחקו במשאיות ומכוניות (טכניים, אלה שיוצאים לעבוד, לא צריכים להראות רגש). עבור יונג ההבחנה אינה חד משמעית, הגורמים המכריעים הם כמות והשפעה. קיימות נשים שהצד הזכרי שלהן הוא הדומיננטי וגברים שהצד הנקבי שלהם הוא הדומיננטי. כך למשל האישה הראשונה שהפכה לראש ממשלת אנגליה, מרגרט ת’אצר, נודעה ברבים כ”אשת הברזל”, בגלל גישתה הקשוחה והרצינית. דוגמא נוספת היא בוז’י הרצוג שנראה בעיננו כאחד שלא מסוגל להנהיג את המדינה כי הוא לא מספיק “גברי”.
בהקשר זה, איכויות גבריות אינן שייכות רק לגברים ואיכויות נשיות אינן מוגבלות לנשים בלבד. כל אחד מאיתנו הוא תערובת של שניהם והיחס של הצד הנקבי לעומת הזכרי אצל כל אחד מאיתנו אינו קבוע אלא משתנה. מניסיוני האישי כל אחד מהצדדים יכול להתעורר בתוכי בהתאם לנסיבות אך הצד הזכרי מדוכא מאוד. לדוגמא, נהיגה בטרקטורון של בן זוגי גורמת לי להתחבר לצד הזכרי שבי ואילו שיחת נפש עם חברה תתבצע מתוך חיבור לצד הנקבי שבי. כאמירה חזקה אני יכולה לומר בוודאות שרוב רובו של הזמן אני פועלת מתוך הצד הנקבי וכשאני חושבת על זה לעומק אני אפילו סולדת מנשים המחוברות לצד הזכרי ואף מגברים המחוברים לצד הנקבי, אך מנשים יותר.
באומרי צד נקבי או זכרי אני מתכוונת באיכויות הנקראות נשיות וגבריות. ניתן לאפיין איכויות גבריות כמוחצנות, פעלתניות, הרפתקניות, אנרגטיות, סקרניות, חדות, אנליטיות ומכניות. בגלל זה גברים אוהבים לפרק מנועים של מכוניות ביום החופשי שלהם ואז לנסות להרכיב אותם בחזרה. מצד שני ניתן לתאר איכויות נשיות, כמופנמות, מרגיעות, רכות, חושניות, רגישות, רוחניות ואימהיות. לכן אוהבות נשים ליצור אווירה ביתית חמימה, בעוד שחדרו של רווק נראה יותר כמו אוהל של נווד. למשל כשחבריו של בן זוגי עומר מתארחים בביתנו הם משתפים בחוויה החמימה שהם מרגישים בביתנו, כשבן זוגי שאל מדוע אין זה כך אצלכם הם אמרו שהם לא גברים עם אישה.
יחסי הכוחות בין הצד הזכרי והנקבי קובעים את פניי החברה. יחסים אלה נתונים לשינוי ואם נסתכל במרוצת השנים בהחלט חל שינוי. אם בעבר הצד הזכרי שלט הרבה יותר, כיום ניתן לומר שיש מעט פתיחות והחברה בשלה לקבל גם את הצד הנקבי. בזכות התנועה לשחרור האישה יש לנשים את האפשרות והמקום להתחבר לצד הזכרי שלהן ולא לדכא אותו. כך למשל בישראל, אנחנו מחויבות להתגייס לצבא ולרצות שירות צבאי מלא. במהלך השירות הצבאי אנחנו מתבקשות להתקרב לצד הזכרי שבנו ולבצע פעולות גבריות כמו ירי, לבישת מדים וכו’.
תקופת הצבא שלי הייתה התקופה הנוראית בחיי. כשאני חושבת על הדברים עכשיו, אני מבינה שהסיבה שסבלתי נורא בשירותי הצבאי היא כי הצד הזכרי שלי מדוכא עד כבוי מאוד. היה לי קשה מאוד להתנהל לפי חוקים ונהלים, היה לי קשה מאוד שההתנהלות נטולת רגש. התגייסתי בתור לוחמת חילוץ והצלה, וכשקיבלתי נשק לידיי נבהלתי, במהלך הימים הראשונים היה עליי להתחבר לצד הזכרי שבי יותר ויותר והרגשתי שהצד הנקבי מתדכא. המצב הלחיץ אותי ולאחר שבועיים ביקשתי לעבור תפקיד, אני זוכרת שרציתי תפקיד נשי, כזה שיושבים במשרד ומסדרים דפים, לבסוף זה התפקיד שקיבלתי ובמשך השנתיים שהגיעו לאחר מכן ישבתי במשרד וסידרתי דפים, נשארתי באזור הנוחות שלי כשהצד הנקבי הוא הדומיננטי.
במהלך השרות יצאתי פעמיים לקצונה ובשני הפעמים הודחתי. בפעם הראשונה הודחתי במבחן הכניסה לבה”ד 1 (כחודש לאחר התחלת המסלול) ובפעם השנייה הודחתי עוד קודם לכן. בשני הפעמים בכיתי המון, בכל לילה ובכל בוקר, בכל הפסקה ובכל מסדר, העיניים שלי שרפו מרוב שבכיתי וממש ברגעים אלו, תוך כדי עשיית העבודה אני מבינה מאיפה הבכי הזה נבע. המקור שלו הוא כי הייתי צריכה להנמיך את הדומיננטיות של הצד הנקבי שכל כך חזק אצלי, כנראה שהיה לי קשה לעשות זאת, קשה מידי להכיל זאת.
במבט לאחור, אני שמה לב שהיו פעמים רבות בהן ניסיתי לעורר את הצד הזכרי, מרגיש שיש בי מעין כוח שמנסה לפרוץ את הצד הזכרי החוצה וכשמגיע הרגע, רגע האמת, אני שוב משתפנת וחוזרת אל הצד הנקבי. הדוגמאות הבולטות לכך עולות לי משירותי הצבאי וזאת מפני שזו סיטואציה בה הקובעים על חיי הם אנשים חיצוניים, טווח המקום שלי הוא קטן ומצומצם מאוד. כיום, באזרחות, אני המחליטה על חיי, בחרתי לעצמי מקצוע חיים המצריך חיבור תמידי לצד הנקבי, בחרתי לי בן זוג שמאוד מחובר לצד הזכרי ומחזק אצלי את הצד הנקבי, תחומי העניין שלי הם תחומים המחוברים לצד הנקבי (זומבה, צילום, ציור, טיפול, משפחה, אנשים).
נירוואן עמנואל לב סיווג את התכונות האנושיות לתכונות זכריות ונקביות, על פי סיווגו אני מגלה את התשובה לתהייה הגדולה שלי, מדוע השתתקתי?! מדוע לא הייתי מסוגלת לזוז ולו מילימטר אל מול כולם?, אז לדבריו אחת מהתכונות הזכריות היא הנוכחות, “היכולת להיות כאן ועכשיו בתוך ומחוץ לגוף בחיבור מלא”, נמנעתי מהכאן ועכשיו, פחדתי ממנו, הוא מאיים עליי. אני נוטה להימנע מהאמירה “קבלו אותי, אני כאן”, המייצגת עבורי שחצנות וחוסר צניעות. במחברתי ניראה היטב את הפחד שלי מנוכחות, שם רשמתי בחלק של ה’פנים’ בהקשר לשיעור בו התבקשנו לבצע אימפרוביזציה אל מול כולם: “כשעמדתי שם מול כולם ו’הייתי צריכה’ להגיב, השתתקתי, חשבתי רק על כמה אני רוצה שזה ייגמר, הייתי על סף דמעות, נורא רציתי שאלונה תעזוב אותי, חששתי שהנושא של האימפרוביזציה שלנו תהפוך להיות אני. ניסיתי בכל כוחי לשכנע את עצמי לזוז, להגיב, לעשות משהו! רק שהנושא יהיה משהו אחר ממני. הניסיון שלי כשל והנושא היה אני, נורא התביישתי”.

סיכום

כסיכום עבודתי ארצה לספר על החוויה והתהליך שעברתי במהלך הכנת העבודה והמסקנות המעניינות שאליהן הגעתי.
את העבודה התחלתי בחששות, הפרק הראשון החל כפרק על נשים במקרא והיחס של החברה לנשים, אך הרגשתי שהפרק מרוחק ממני, רעיוני. אז את הפרק השני בחרתי לכתוב על הצד הנקבי והצד הזכרי, במהלך חקירת הנושא וכתיבת הפרק גיליתי דברים מרתקים עליי, על הנפש שלי ועל הזהות החבויה שלי. כשעברתי את החוויה המרגשת הזאת, החלטתי לתת לעצמי מתנה ולרשום את הפרק הראשון שוב, הפעם על עבר-הווה-עתיד. ואכן זה מה שעשיתי וגם בפרק השני חוויתי חוויה מעצימה בה למדתי שיש תחומים בהם אני יודעת להשאיר את העבר מאחור ולתת לעצמי להיות ברגע אך יש רגעים בהם אני מתקשה לעשות זאת.
במהלך התקופה האחרונה אני מכירה את עצמי קצת יותר לעומק ולמדתי שאני נורא רוצה שכולם יאהבו אותי, אני מתקשה להכיל נוכחות של אנשים שפחות מחבבים אותי. בקבוצותינו יש קומץ אנשים שהיו ידידים שלי בעבר אך התווכחנו והחלטנו לנתק את הקשר, כך שבמשך כל הסמסטר הייתי צריכה להתמודד עם אותה נוכחות של אותם אנשים שאני יודעת שפחות מחבבים אותי. היו סדנאות בהם הרגשתי חוסר נוחות והיו כאלה שבהם הצלחתי להשאיר את העבר מאחוריי ולהיות ברגע. במבט לאחור אני יכולה לומר שבסדנאות בהם הצלחתי לחיות את הרגע, נמנעתי מקשר ישיר/עקיף עם אותם אנשים ואילו בסדנאות בהם השתתקתי/הרגשתי חוסר נוחות היו הסדנאות בהם אותם אנשים היו מעורבים. באותם הרגעים טרם גיליתי על עצמי את חוסר היכולת להכיל חוסר אהבה כלפיי וכעת אני אמנם מתקשה לשנות זאת אך אני יודעת “לשים את האצבע” על הסיבה.
מאחלת לעצמי להמשיך לעשות עבודה טובה ולהתעניין בי. מעבודה זו אאחל לעצמי להצליח להיות נוכחת, להסכים שיראו אותי, עמית. ובהקשר למקצוע שבחרתי לי, אאחל שאצליח להגיב למצב ולהימנע מלהיצמד לרעיון.
 

ביבליוגרפיה:
אקהרט טול, כוחו של הרגע, הוצאת פראג 2002.
גבריאל רעם, עבר, הווה, עתיד – התפיסה / הגישה, הדינמית, 2013.
נירוואן עמנואל לב,האנרגיה הזכרית והאנרגיה הנקבית, דצמבר 2015.
איתי מורג , ‘שיטת הרגע על פי אלונה פרץ’- עבודת סמינריון . אוחזר מתוך https://harega.org/
פרץ אלונה, עבודת תזה: הוראה ואלתור – התייחסות מורות במערכת החינוך הישראלית למושג אימפרוביזציה-אלתור בהוראה: הכרח קיומי או מרכיב משחרר?, אוחזר מתוך https://harega.org/
פרץ אלונה, הרצאה “אחריות, הרגע ומה שבינהם”.