מכללת אורנים – אימפרוביזציה בחינוך – הבעת רגשות בחברה מסורתית

מכללת אורנים

הפקולטה למדעי החברה והרוח, החוג לחינוך

אמפרוביזציה בחינוך

הבעת רגשות בחברה מסורתית

מגיש:

מוסטפא גדיר 

מוגש לגב’ אלונה פרץ

מבוא אישי

בחרתי לעסוק בנושא הבעת רגשות שלי בהקשר של החברה שממנה אני מגיע וההשפעה  של חברה זו על ההווי ה שלי כאיש חינוך

בחרתי לעסוק בנושא זה כי הינו נושא שמעסיק אותי לא מעט בחיים בכללי ובעבודתי החינוכית רבת השנים , תמיד העסיקה אותי השאלה לגבי האפשרויות של חינוך בחברה מסורתית ושבירת ההיררכיות הברורות לכולם חוץ ממני , העסיקה אותי השאלה האם לחנך את הנוער למאבק לשחרות או לשימור המסורת .

שאלת הגבריות הינה שאלה נצחית בהיבט זה ונגזרת משאלה זו שאלות רבות אחרות , הגדרת הגבריות בחברה שלה הינו נזילה ומשתנה בשנים האחרונות אך באותה מידה עדיין משמרת את ההיררכיה הקיימת בין גברים לנשים .

ואני מוסטפא נמצא בתווך בין כל ההגדרות והגבלות ומנסה לפלס את דרכי הייחודית כאיש חינוך וכאדם

בין גבריות לרגשות :

אני בן לשבט אלחוג’יראת , שבט בדואי שנדד ממקום למקום עד שהשתקע בכפר ביר אלמכסור , החברה הבדואית הינה חברה היררכית ביחסים בין גברים ונשים וזה התחיל להפריע לי מאוד בשנים האחרונות וככל שהחלתי להכיר תרבויות ואפשרויות אחריות .

היררכיה זו גורמת למעמד הגבר להיות תלוי בקודים תרבותיים מאוד ברורים והחשוב בהם הגבריות המסורתית של הקשיחות המתבקשת והאחריות על שימור המסורת , תמיד ראו בי נער הקורא תיגר על המסורת בדרך שבה בחרתי להתלבש או לדבר , הדברים התעצמו כשהחלתי לעוסק בחינוך כרכז המנהיגות בישוב והייתי הראשון שלקח על עצמו לשלב בנות בחינוך הבלתי פורמלי , זכור לי במיוחד שיחות שקיימתי בבתי החניכיות כי לשכנע שגם לבנות מותר להשתתף בסמינר הכולל לינה ועל החשיבות של החשיפה לעולם חדש .

כל אתגר כזה היה מחזיר אותי לאתגרים שלי ולהתמודדות שי מול החברה ומול עצמי והמשולשים שהזכרנו בשיעור נכחו באפון תמידי כמובן שאז לא ידעתי להמשיג כל משולש והקורס העלה לא מעט מצבים שהשתקתי את הפנים בפי אמירה מעצבנת או התנגדות מול מבוגרי הישוב .

ההתמודדות הפנימית המרכזית הייתה האי נוחות שלי להביע רגשות , התמודדת שלא חוויתי עד שהגעתי לאורנים וללימודי החינוך הבלתי פורמלי והמעגלי שיח הלא נגמרים והתודעה וההכרה בכך שאני בניגוד לאחרים שולט הרבה יותר על הדברים שאני אומר והיני מתאפק ביחס להבעת רגשות או הסגרת הלכי הרוח בתוכי .

עברתי תהליך לא פשוט בשנים האחרונות שכלל התפטרות מהעבודה בישוב ברצון לנסות דברים חדשים וגיליתי אתגרים הרבה יותר גדולים בחברה הבדואית בדרום הארץ , ושם אני מנהל ארבעה סניפים של תנועת הנוער המדהימה ( כנפיים של קרמבו ) והרגשתי שברגע שאני מדבר עם הנוער על התמודדות שלי הם מרגישים בשותפות הגורל

בקורס היה לא קל וכל שיעור היה מאתגר כל פעם מחדש ראשית כגבר בין בנות ושנית באלתור ואולי כי שיכנעתי את עצמי שאי כבר מבוגר מדי ואין לאן להשתנות יותר , בעקבות הקורס הבנתי שארוכה היא הדרך ליכולתי להתמסר לרגשות או לפחות להביע אותם , גיליתי על עצמי שאני משקר המון במשולש החיצוני והקורס חיזק אצלי את המודעות לצורך בחיבור בין המשולשים .

אמשיך לעבוד על עצמי ואמשיך לשכנע את עצמי שלא מאוחר מדי

בין שליטה להתמסרות

הופקינס חלק איתנו את חוויתו בתיכון נוצרי שמרן:

באופן ספציפי ומפורש למדי, לימדו אותנו כי הנשים הן רגשיות יותר, מילוליות יותר, זקוקות יותר לבטחון, אהבה ותשומת-לב, מתעניינות יותר בהופעתן החיצוני, מעונינות יותר בחיי משפחה מאשר בהצלחה אישית, אמהיות מטבען, פחות הגיוניות, פחות מיניות, פחות אגרסיביות, פחות מובילות וככלל, בני אדם שהערכתן העצמית קשורה לבלתי הפרד במערכות יחסים ובהשקעה בזולת. הגברים, כך לימדונו מפורשות, הם ההפך הגמור: אינדיבידואליסטים, אגרסיביים, עצמאיים, זקוקים יותר למעמד חברתי, מובילים יותר, רציונלים ולמרבה הפרדוקס גם נשלטים הרבה יותר על ידי דחפים מיניים חזקים, עסוקים פחות בהופעתם החיצונית, רגשנים פחות וככלל, בני אדם שהערכתם העצמית מבוססת על הצלחתם החברתית וכושר מנהיגותם” (Hopkins 1998:34).

וכך בדיוק חונכתי שיש להיות אגרסיבי , עצמאי , ובעל מעמד חברתי ורגיש פחות ופחות , כילד היה אסור לנו לבכות כי רק ילדות בוכות ואפילו צחוק קולני היה מוריד מערך הגבריות וקיבלתי את הכללים על עצמי בלי לחשוב עליהם יותר מדי ולקבלם בהכנעה , וזכור לי שהערצתי את הגברים שענו על המודל והצליחו להיות כאלה .

רק אחרי שפגשתי אפשרויות אחריות התחלתי לערער ולחשוב וארוכה היא הדרך להתמסרות אמתית ולחיבור בין הפנים והחוץ

חינוך בחברה מסורתית

חברה סובלנית, המורים מסייעים לתלמידים לממש ככל הניתן את הפוטנציאל שבהם ללא דגם מוכן מראש שאליו עליהם להידמות. הם לא שופטים ולא ממהרים להדביק תוויות. הם מכבדים ומטפחים את השוני כאיכות שתורמת לקהילה. במקום שבו מנסים קודם כל ל”חברת” את התלמיד אין סבלנות , אלא להפך בינוניות , צרות אופקים, תסמונת של “ראש קטן” , סטריאוטיפים מגדריים וגזעניים, עדריות ואפילו אלימות – פגיעה פיזית באנשים – שמקורה בשנאת השונה. (יוסף בן נון 2010)

בחברה שמרנית כמו שלי הדברים הם בדיוק ההפך והיה לי מאוד חשוב להיות הגשר בין חינוך לסובלנות לבין אי שברית הכלים ושחיטת פרות קדושות , התהלכתי תמיד בין הטיפות כדי לא להרגיז יותר מדי כדי שאוכל עדיין לעסוק במה שאני אוהב

סיכום:

למרות הקושי הרב מאוד אהבתי להיות בשיעורים והיא אתנחנא חשובה מאוד עבורי בשבע העמוס מאוד במשימות לוגיסטיות וניהוליות ובין ההתנהלות החברתית שאני משמר כדי לשמר את מעמדי בחברה , היה מאוד כיפי לפרוץ את הגבולות כל פעם מחדש ולהתבונן על התהליך שאני עובר , לצערי הקורס היה קצר מדי ויש צורך בתהליך יותר ארוך שיכלול אפילו פגישות אישיות ורפלקסיות קבועות .