אימפרוביזציה בחינוך – עבודת סיכום -רינה פיטקיס – מכללת אורנים

מיד כשקיבלתי את המייל על ההרשמה לקורס, אימפרוביזציה בחינוך, בהנחייתה של אלונה פרץ, ידעתי שזה קורס שאני רוצה לקחת חלק ממנו. בתפיסה שלי, משהו בחינוך בכלל ובמערכת החינוך בפרט מאוד מקובע וחסר שינויים. רציתי להבין איך אני, כסטודנטית שטרם נכנסה לבית הספר בתפקיד של מורה, אוכל ללמוד וליישם בשטח אילתור. סקרן אותי איך האלתור בא לידי ביטוי והאם הוא באמת אפשרי לביצוע במערכת הכה מסורתית הזו.

השיעור הראשון החל בכך שנכנסו לכיתה ולא ידענו איך אלונה מצפה שנתיישב, האופציות היו- רצפה, מזרונים, כסאות פלסטיק וכסאות רגילים או כסאות ללא רגליים. אלונה אמרה “תשבו איך שאתם רוצים לשבת”, ובאופן די אוטומטי כולנו התיישבנו במעגל כסאות. אלונה הציגה את הקורס, קצת במעורפל, והמון שאלות, תהיות, חששות ופחדים מיד קפצו לראשי. ואיך אפשר להתעלם מהמחשבה המרכזית שהעסיקה אותי- מה תהיה העבודה הסופית. אמנם בשיעור הראשון, קצת פחות מודעת למחשבות האוטומטיות שלי אך כבר ישר הבנתי, לאלתר ולצאת מאזור הנוחות יהיה לי מאתגר מאוד.

קיבלנו הנחיה- להציג את עצמנו, אך לשנות את האופן האוטומטי שבו אנחנו מציגים עצמנו בדרך כלל. הראש ישר החל לחשוב, שהפעם לא אוכל להגיד, כהרגלי- שמי רינה, מעכו, 23, סטודנטית וכל שאר העובדות היבשות שאני נוטה להציג בשיחות היכרות, הפעם הייתי צריכה להיות יצירתית. הרעיון הוא לצאת מאיזור הנוחות אז כמובן שהתעסקתי בלבצע את הרעיון, כי המצב היה ששאר הבנות הציגו עצמן בזמן שאני חשבתי על מה שאני אצטרך לדבר.

שיעורי הבית שקיבלנו ,כבר בשיעור הראשון, היו להכין יומן. החוץ- שער אליו תמיד נרצה להיכנס ושמייצג אותי, ופנים- מה שחווינו, למדנו והרגשנו בשיעורים. חזרתי לחדרי למעונות ומידי ניגשתי למלאכה. הרעיון נורא פשוט, להציג את עצמי במחברת. אז הדפסתי תמונות של המשפחה, החברים, הכלבות שלי, פיצה ושיר שחברה שלחה לי לפני שנסעתי לטיול של אחרי הצבא. לאחר מכן, החלטתי לצייר שער. השער יצא לי צבעוני וילדותי, עם קשת בענן ופרחים. נזכרתי שהמון זמן לא אפשרתי לעצמי לעצור לרגע וסתם לצייר, מבלי לשפוט את הציור או לכעוס שאני מבזבזת זמן יקר ומבחינתי זה היה שינוי מרענן.

בשיעורים הראשונים תרגלנו הרבה את המשולש פנים-חוץ- מה שבניהם, נוכחתי לגלות שאני דווקא בסדר עם המשולש הזה. לעיתים מאוד בפנים, בעיקר תלוי במצבי הרגשי באותם הרגעים, הרבה מאוד בחוץ, ומצליחה למצוא את מה שבניהם. למרות האיום שחשתי במבט הישיר בעיניים עם הפרטנרים לתרגול. האיום הזה הוא כנראה הפחד מאינטימיות, או כמו שמוסטפא ניסח באופן מופלא- “אהבה מטשטשת גבולות וזה מפחיד”, המבט הישיר בעיניים של אנשים זרים, הוא הרגיש מבחינתי כמו טשטוש גבולות, זה היה זר לי אך במהלך השיעורים הצלחתי להתגבר ואף להנות מהמבט בעיניים.

לנשום. משהו בסיסי שאמור להיות מובן מאליו, אך במהלך השיעורים הבנתי שאני שוכחת לעשות את זה בסיטואציות רבות בחיים שלי. הלחץ מלהיות במצב, מלנצח את הבריחות של המחשבות לעתיד, מלהתגבר על המבוכה שבאינטימיות, מלהצליח להפיק קול ותנועה ולצאת מאזור הנוחות ואולי אפילו ליזום לפעמים. לנשום, שכחתי. אולי כי נתתי למילות השלילה ומחשבות השלילה להשפיע עלי כל כך.
אלונה חזרה על המנטרה “שליטה בחוסר שליטה” ושעלינו לקחת אחריות, responsibility היכולת שלנו להגיב. הבנתי את המשמעות, אך ליישם את המנטרה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. כשאני בחוסר שליטה, אני מפסיקה לנשום, אני נאחזת ברעיון, משתמשת בהמון מילות שלילה ובעיקר מתכנסת לפנים, ולשקט שלי. בקורס, הייתי צריכה לעשות שינוי, לצאת מאיזור הנוחות, לשנות הרגלים, להפסיק לפחד ולהתחיל לבטא.
במהלך השיעורים חקרנו את מיומנויות התגובה שלנו בהווה משתנה. בדקנו את הפנים שלנו, והחוץ, ומה שבניהם. עשינו זאת תוך תנועה, קול ומילים, עברנו מרעיון למצב, להיות ולעשות, רגש ושכל. מבחינתי הקורס היה כמו קורס השלמה לטיפולים פסיכולוגיים, ולנסות לעשות שינוי הלכה למעשה. למדתי לעומק על עצמי, על הנטייה לברוח מההווה ישירות אל העתיד, ולעיתים להיתקע בעבר. על הקושי הרב מלהימנע ממילות שלילה, לא ו-אין. על החששות מלהיות בתוך מצב, ולהיאחז חזק ברעיון, על החוסר נוחות שבאינטימיות, ועל כך שאני שוכחת לנשום.
בעבודה אחקור מהו הרגל, כיצד הוא נוצר, ממה הוא נובע, והאם ניתן ורצוי לשנות הרגלים. בנוסף אבדוק לעומק את ההרגל שלי להשתמש במילות שלילה ובמילה לא. מה מעורר השימוש במילה “לא”, מה תפקידו ואיך הוא מתבטא במחשבות פסימיות. אבדוק איך המחשבות השליליות השפיעו עלי בתפקוד בקורס ואיך אוכל לשנות זאת בעזרת גישה אופטימית ושינוי הרגלים.

פרק 1. א. מהו הרגל?
ניתן להסתכל על הרגל מכמה פרספקטיבות. לפניכם אציג את המונח הרגל מבחינה מחקרית, מדעית וההשפעה של הרגל במוח. מכון טכנולוגי במסצ’וסטס ערך מחקרים וניסויים במחלקה למדעי המוח כדי לבדוק איך מפתחים הרגלים. הרגלים הם פיתוח התנהגויות הכרחיות לתפקוד יומיומי. במחקר שערכו על חולדות, בו צפו בפרטי פרטים במתרחש בראשם כשהן מבצעות עשרות פעולות שגרתיות. כאשר הניחו את החולדות במסלול מסוים שבסופו היה שוקולד וחזרו על הניסוי מספר פעמים, ראו שפעילות המוח של כל אחת מן החולדות השתנתה כי נעה באותו המסלול מאות פעמים, ככל שהחולדות למדו לנווט במבוך, הפעילות המוחית שלהן פחתה והן חשבו פחות ופחות. למעשה, המוח ממיר רצף של פעולות לנוהל אוטומטי (“קיבוץ” chunking) ואלה הם שורש ההרגלים .
הרגלים נוצרים, לדברי המדענים, משום שהמוח רוצה להתאמץ כמה שפחות. אם נפסיק לאמץ אותו ינסה המוח להפוך כל פעולה רוטינית להרגל, מכיוון שהרגלים מאפשרים למוח שלנו לצמצם את פעילותו לעתים קרובות יותר. הנטייה הטבעית הזאת של חיסכון במאמץ היא גם יתרון. מוח יעיל צורך פחות מקום ולפיכך הראש יכול להיות קטן יותר, עובדה שתקל על הלידה ומכאן תפחית את התמותה הן של התינוקות והן של אימותיהם. מוח יעיל גם מאפשר לנו להפסיק לחשוב כל הזמו על התנהגויות בסיסיות כמו אכילה ובחירת מזון כך שנוכל להקדיש אנרגיה מוחית להמצאות חשובות ומשנות היסטוריה. ישנן עשרות אם לא מאות יחידות התנהגותיות (behavior chunks) שאנו מתבססים עליהם מידי יום.
המוח הוא אוסף גדול (מיליארדים) של קשרים בין הנוירונים, ואותות חשמליים וכימיים. הקשרים בתוך המוח בגיל הרך הם הבסיס לעיצוב ומיצוי הפוטנציאל שלו בעתיד. הגמישות של המוח פוחתת עם הגיל, אך כפי שמציגה פרופסור לארה בויד, חוקרת מוח בקליפורניה, המוח שלנו משתנה מיום היוולדנו ועד יום מותנו. למוח יש יכולות נוירו-פלסטיות, הוא משתנה כדי לתמוך בלמידה. השינוי קורה בצורה כימית כאשר מגביר אותות כימיים במוח, או שינוי משמעותי יותר ולטווח הארוך קורה במבנה הפיזי בשינוי הנוירונים במוח. השינוי לוקח זמן ודורש הרבה תרגול, אימון ושינוי התנהגות. ההרגלים במוחנו נוצרים כאשר אנחנו חוזרים על אותה הפעולה הרוטינית פעם אחר פעם ללא שינוי או למידה של התנהגות חדשה שתחליף או תשפר את ההתנהגות אליה התרגלנו .
להרגלים יתרונות רבים, ההרגל חשוב למוח ולנו כדי שנוכל לעשות פעולות בסיסיות נטולות מאמץ מנטלי כמו פתיחת דלת, לשרוך שרוכים ומאות הרגלים המשמשים בסיס לתפקודנו היומיומי.
הרגלים, כמו זיכרון והגיון, הם הבסיס להתנהגות שלנו. יכול להיות שאנחנו לא זוכרים את החוויות שיוצרות את ההרגלים שלנו, אבל מרגע שהם מתקבעים במוחנו, הם משפיעים על ההתנהגות שלנו, לעיתים קרובות בלי שנדע.
החסרונות בהרגלים היא שההרגלים לא תמיד טובים לנו. ההנחה של פרופסור לארה בויד שלמידה היא שינוי התנהגות והרגלים, באה ליד ביטוי גם בשיטת הCBT, “טיפול קוגניטיבי-התנהגותי”. זהו טיפול המבוסס על ההנחה כי קשיים רגשיים רבים נגרמים עקב דפוסי מחשבה והתנהגות בלתי יעילים אשר התבססו והתקבעו בנסיבות חיים מסוימות, והפכו עם הזמן ללא אדפטיביות. דפוסי מחשבה אלו הם אוטומטיים, נובעים מתוך הרגל ועלולים להזיק להתנהלות יומיומית רגילה ולהתקדמות ושיפור בתחומי החיים השונים .
במהלך השיעורים שמתי לב להרגלים רבים שהיו לי, שטרם התרגולים בשיעורים לא יכולתי להכיר בהם. ההרגל הראשון שהבחנתי בו זה כשאלונה העירה לברק בשיעור הראשון, שאינו מסתכל בעיניים של כולם, ומיד הבנתי שכשאני מדבר גם לי קשה ליצור קשר עין עם כל מעגל הקבוצה, והקשר עין בדרך כלל נוטה להיות רק עם המרצה. הרגל זה, ניסיתי לתרגל המון במהלך שיעורים רבים נוספים כדי לשנות וכדי שאצליח לעשות זאת גם כשאהיה מורה וכיום אני מרגישה שהשתפרתי מאוד.
הרגלים נוספים שהבחנתי בהם- מאוד קל לי להתנהל מול רעיון, כשיש חוץ ומסגרת וזמנים, ובמהלך השיעורים תרגלתי איך להיות במצב ולהפנים את מה שבניהם יותר מאשר את הפנים והחוץ. הבחנתי בנטייה לברוח עם המחשות לדאגות בעתיד, או זיכרונות מהעבר הקרוב והקושי להישאר ברגע ואף ליהנות ממנו. הרגלים אלו טרם הצלחתי לשנות, התרגולים בכיתה היו קצרים ונדרש ממני הרבה יותר כדי להצליח לפעול אחרת מההרגלים הללו.

ב. מה החשיבות של שינוי הרגלים?
כפי שהוצג ונאמר במחקר לעיל, ככל שהחולדות למדו לנווט במבוך הפעילות המוחית שלהן פחתה והן חשבו פחות ופחות. שימור אנרגיה מוחית אינו עניין פשוט, אם המוח יכבה ברגע הלא נכון עלולים להיעלם דברים חשובים כמו חדות ועירנות כשאנחנו זקוקים לה. ולמעשה כשהרגל נוצר המוח מפסיק להשתתף במלואו בקבלת החלטות. הוא מפסיק לעבוד קשה כל כך או שהוא מסיט את ההתמקדות למשימות אחרות. כך שאם לא נלחמים בהרגל מתוך כוונה, הדפוס יתקיים באופן אוטומטי .
פרופסור לארה בויד במחקרה מוכיחה שלמידה משמע שינוי התנהגויות והרגלים המשנים את מבנה המוח שלנו. במחקרה, היא מציגה ששינוי מבנה המוח עוזר במקרים של החלמה מהתקפי לב, ושינויים כאלו מפחיתים סיכוי לדמנציה ואלצהיימר ומפתחים את המוח ואת התפקוד הכללי שלנו בחיים .
לפי ה CBT יש לנו נטייה לפתח מחשבות אוטומטיות מאל-אדפטיביות, שאלו מחשבות הנובעות מתוך הרגל ואינסטינקט שצצות בסיטואציות שלא בהכרח תואמות למציאות ומזיקות לנו בתחומים רבים בחיים. בין אם זה בעבודה, במערכות יחסים או בכל ממשק ואינטראקציה אנושית כזו או אחרת. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי נחשב לטיפול יעיל ביותר בהפרעות מצב-רוח, הפרעות אכילה, הפרעות פוסט טראומטית, חרדה ועוד הפרעות כלליות בינאישיות נוספות. הטיפול מתחיל בשינוי ההרגל, המחשבה האוטומטית שלנו המוביל לשינוי ההרגשה ולפי כך גם לשינוי המעשים והפעולות שלנו.

ג. איך משנים הרגלים?
ההרגל הוא תהליך שקורה במוחנו כמו לולאה. ראשית יש סימן, גירוי כלשהו שמורה למוח שלנו להיכנס למצב אוטומטי ובאיזה הרגל להשתמש, אחר כך ישנה הפעולה הרוטינית שיכולה להיות גופנית שכלית או רגשית ולבסוף יש גמול שעוזר למוח שלנו לחשוב האם את הלולאה המסוימת הזאת כדי לזכור ולשחזר. ניתן לשנות את לולאת ההרגל אם רק נפרק את ההרגל למרכיביו ונלחם בהרגל מתוך כוונה לשנות. השינוי הוא ליצור דפוסים נוירולוגיים חדשים שיגברו על ההרגלים הרעים, וכך לנהל את לולאת ההרגל . .
ניהול זה קורה בדרכים שונות, ניתן ליצור לולאת הרגל חדשה ולפתח הרגל חלופי, או להציב מטרה ויעד בו הגמול יגרום לשנות הרגלים. שיטה נוספת היא שינוי תודעתי של ההרגל ומיתוג שלילי שלו. שינויים אלו נעשים בעזרת כמיהות נוירולוגיות (כשאדם רוצה משהו מאוד וכמהה אליו עד כדי שינוי מחשבתי ושינוי פעולה כדי להשיג את התגמול אליו כה משתוקק). כורכים ביחד סימן, פעולה רוטינית וגמול ולאחר מכן מטפחים תשוקה שמניעה את הלולאה, בהתאם לזה השינויים בגורמי הלולאה יוצרים שינוי בהרגל .
לפי דבריה של פרופסור לארה בויד, לשנות הרגל זה בעצם לשנות התנהגות. לעודד למידה של המוח. כל התנהגות שלנו משנה את המוח והנוירוטרנסמיטרים ולמרות שהשינוי לוקח זמן הוא אפשרי. כדי לשנות הרגל וללמוד התנהגות חדשה או נוספת, צריך לתרגל ולהתאמן הרבה. ללא תרגול לא יהיה שינוי התנהגות, ללא שינוי התנהגות לא יהיה שינוי בצורה במבנה הפיזי של המוח וההתנהגות (ההרגל) תישאר זהה, או שהשינוי יקרה אך ורק לטווח הקצר.
בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי לומד האדם, בעזרת המטפל, לזהות את דפוסי החשיבה השגויים שלו, להחליף אותם במחשבות חיוביות יותר וכך לשנות את המעשים וההרגלים שלו. הטיפול הקוגניטיבי-ההתנהגותי שם דגש על תבניות הרסניות של חשיבה והתנהגות, היוצרות אצל המטופל מצוקה והפרעה בתפקוד. השלב הראשון בטיפול הוא זיהוין ומפוין של תבניות אלה, לרוב ללא למידה מעמיקה של ההיסטוריה האישית של המטופל, תמונת הילדות שלו ויחסיו המוקדמים. בשלב השני נעשים צעדים שונים לתיקון העיוותים בחשיבה ושבירת מעגלי התנהגות לא-מועילים. מדובר בטיפול ממוקד מאוד, המותאם לפתרון של בעיה ספציפית, שלא יתאים לכל אחד. פעמים רבות יישלח המטופל הביתה עם שיעורי-בית, אותם יבצע במהלך השבוע ויחזור עם חוויותיו לפגישה הבאה.
במהלך השיעורים תרגלנו רבות תרגילים של מראה-יוזמה-התבוננות, יצירת יחסים, ולקחת אחריות על המצב. עשינו תרגילים של דימויים, חקרנו את מיומנויות התגובה שלנו וניסינו לשנות הרגלים. אלונה לעיתים נתנה שיעורי בית, שעזר לנסות ליישם גם מעבר לזמני השיעור את היציאה מאזור הנוחות. ובכל זאת, כדי שהשינוי יהיה משמעותי ולא לטווח הקצר, צריך לתרגל לעיתים קרובות יותר ואינטנסיביות יותר. כמו בשיעור האחרון שהיה לנו, שתרגלנו בשלך שלוש שעות ותוך כדי כבר התחלנו להרגיש בשיפור ובשינויים שכולנו חווים.

פרק 2. א. שימוש במילה “לא”
מתוך הרגל של שנים, למדתי להשתמש במילה “לא”. היא חלק רחב מהתשובות שלי, מהאמירות שלי, ממה שאני משדרת לעולם ובעיקר לעצמי. היחסים שלי עם המילה “לא” הם מאוד מורכבים. מצד אחד, אני בקלות אומרת אותה בכל משפט, בלי להכיר בכך שקשה לי בלעדיה, הלא שלי מתבטא כשאני מביעה את עצמי, מביעה רגשות ומתחברת אל הפנים שני. מצד שני, כשמגיע הרגע להגיד “לא” אל החוץ אני מתקשה יותר.
באחד מהשיעורים הגעתי מאוד נסערת, כי אחת מהמרצות שלי ביקשה ממני עזרה במשהו, שכל כך רציתי לומר לה שיש לי עיסוקים חשובים יותר ואין ביכולתי לעזור לה. קפאתי. המילה “לא”, נעלמת במקרים בהם אני באמת צריכה ורוצה להגיד. היו פעמים שזה יצר אצלי קונפליקט נוראי. בחופשה האחרונה, חברה הציעה לי ללכת לים. אני שונאת את הים, אך משהו שאני אפילו עוד רחוקה מהלבין מה הוא, מנע ממני להגיד לה לא, אז קבענו ללכת. ביום שהיינו צריכות ללכת לים, הפסקתי לענות לה. זה יצר ריב גדול מאוד ביננו שהיה יכול להימנע בקלות אם רק הייתי אומרת “לא, אני לא רוצה ללכת לים”. אני חושבת שהחשש שלי מהמילה לא, היא כי המילה היא חד משמעית. לעצמי מאוד קל לי להגיד משהו חד משמעי ולעיתים להתחרט עלי, למשל- “אני לא טובה בלצייר”. אני יודעת בוודאות שאני לא טובה בלצייר ויכולה לעמוד מאחורי זה. אך להגיד לא לאחרים מפחיד אותי, אולי החד משמעיות הזאת תרחיק אותי מאנשים, תבטל את כל הפעמים האחרות שאמרתי “כן”.
תפקידה התחבירי של המילה לא היא ציון השלילה העיקרי בשפה העברית החדשה ואחת המילים השכיחות ביותר בעברית המדוברת. פעמים רבות המילה “לא” מתפקדת כיסוד האינפורמטיבי ביותר במשפט ומביעה את עיקר המסר שהדובר מנסה להעביר. למילות שלילה תפקיד תחבירי מעורפל, לעיתים הן נחשבות לקטגוריה בפני עצמה. המילה “לא” יכולה להיות מוקד המסר כאשר מבחינה אינפורמטיבית ה”לא” הוא הנושא את החידוש המרבי. מבחינה קונספטואלית תוכן שלילי הוא מורכב יותר מתוכן חיובי מקביל וכתוצאה מכך תכנים שליליים קשים יותר לעיבוד מבחינה קוגניטיבית ונרכשים מאוחר יותר בשלב רכישת השפה .
כותבים משתמשים במשפט השלילי כדי להשיג כמה מטרות אפשריות: שלילת מידע רקע שהם מניחים המצוי ברשות הקורא, שלילת ציפייה שלא התממשה, שלילת מידע לצורך השוואה או הנגדה. ישנם שני סוגים של שלילה- שלילה גלויה, מידע שנאמר במפורשות בשיח הקודם. ושלילה סמויה פועלת על מידע שלא נאמר במפורשות כגון ציפייה או מידע שניתן להסיק מן ההקשר. סוג השלילה הנפוץ ביותר בלשון המדובר הוא השלילה הסמויה. במרבית המחקרים המשפט השלילי מערב שלילה של אירוע או של מצב הקשור בציפיות הדובר עצמו (תומפסון, 1998).
כשאני משתמש במילות שלילה המילה “לא” היא הנושא של המשפט, היא המרכז והיא המסר אותו אני מנסה להעביר. “אני לא טובה בעבודות” אמרתי לאלונה, “אני לא מצליחה להפסיק עם המילה לא”, “אני לא טובה בלקבל מתנות”, אמרתי בשיעור שקיבלתי עגבניית שרי ממוסטפא, “אני לא אוהבת את התרגיל הזה” אמרתי כשהייתי צריכה לחזור על המשפט “בקבוק מים על השולחן” 30 פעמים באינטונציה שונה. הלא שלי מבטא פסימיות, חוסר אמונה בעצמי והרבה מאוד שליליות.
ב. הגישה האופטימית- פנים וחוץ
בעבודה הצגתי מהו הרגל ושחשוב מאוד לעיתים לשנות הרגלים, כמו כן הצגתי הרגל פחות טוב שלי- להשתמש באופן קבוע במילה “לא” כחלק מ”הנושא” של המשפט שלי.
בימינו, מה שקובע את אופי הביצוע שלנו הם דפוסי חשיבה, המבנה הנפשי ומצב הרוח שלנו. הביצוע שלנו נקבע על ידי האופן שבו אנחנו מנסחים דברים והאופן שבו אנחנו מתייחסים לעצמנו. התנסחות במילות שלילה, יוצרת מחשבה שלילית ומכאן נובעת פסימיות ושליליות.
גישת האופטימיות היא כמו כלי לאימון המחשבה ושינוי הרגלים שליליים. מחקרים חדשים רבים מציגים את טווח היתרונות הרחב שיש למחשבות ורגשות חיוביים. האופטימיות מוכיחה את עצמה כנכס רב-חשיבות בתחומים רבים ומגוונים. מנהלים בדרגים הגבוהים משתמשים במילים חיוביות בתכיפות גבוהה פי ארבעה מכפי שהם משתמשים במילים שליליות.
השקפה חדשה המבוססת על מחקרים מראה כי פסימיות ואופטימיות הן שני סולמות נבדלים זה מזה, על כן במקום לדחוק בעצמנו לחשוב באופן חיובי, צריך להתרכז בסילוקן של המחשבות השליליות ובכך לשנות את הדברים העגומים וההרסניים שאנחנו אומרים לעצמנו\לאחרים.
אופטימיות, כמו שינוי ההרגלים, ניתנת ללמידה, היא מתפתח ברגע שנלמד איך לשנות את האופן שבו אנחנו מתמודדים עם המחשבות והרגשות השליליים שלנו. חשיבה חיובית היא דבר חשוב, אולם חשיבה לא שלילית היא תמציתה של האופטימיות המנצחת. הפסימיות והאופטימיות שלנו מושפעת מהDNA שלנו, מהגיל ומהמין (נקבות הן בעלות מנעד רגשי רחב יותר מזכרים, הן מתרוממות גבוה יותר, אך נופלות לתהום עמוק יותר) ויחד עם זאת ניתן לשלוט בתגובות שלנו ובדרך ההתבוננות בחיים.
בתוך כל אחד מאתנו יש קול פנימי שרק הוא עצמו מסוגל לשמוע, את הקול הפנימי הזה אנחנו רוכשים כבר בגיל ילדות, זהו סוג הפרשנות שאנחנו מספקים לעצמנו שהופך להרגל. אדם שמפתח קול פנימי פסימי, מקנן בתוכו קול פנימי שמבקר את הביצועים שלנו ומזהיר אותו מפני צרות. אנשים בעלי גישה אופטימית משתמשים ב”חוץ” כדי להסביר כישלונות וב”פנים” כדי להסביר הצלחות, הם לוקחים לעצמם נקודות זכות על ההצלחות שלהם. פסימיסטים לעומת זאת, רואים את כל הבעיות ב”פנים” שלהם, מטילים את האשמה על עצמם ונוטים להפריז בחומרתן ובהשפעתן השלילית של הבעיות. הם מפרשים את הקשיים כמשהו אישי, תמידי וחודרני ומשמרים את מצוקתם חיה ובועטת. כשקורה והמזל מחייך לפסימיסטים, הם מייחסים אותה לגורמים חיצוניים- “החוץ” .
כדי להחליף את הגישה הפסימית בגישה האופטימית, כמו כל הרגל, צריך להתאמן. להאמין בתקווה, לעודד סלחנות כלפי עצמנו וכלפי אחרים, להכיר תודה ולסלוח- גם לפנים וגם לחוץ. האופטימיות חשובה גם לבריאותנו, מחקרים מראים קשר רב בין גוף לנפש, נמצא מתאם חיובי בין אופטימיות גבוה לבין רמות גבוהות של תאי טי המהווים מנגנון הגנה טבעי של הגוף נגד מחלות. בנוסף, האופטימיות מסוגלת לצמצם את רמות הורמון הקורטיזול האחראי על מתח ולחץ. מחקרים נוספים מראים כי האופטימיות מעודדת יצירתיות ויוצרת פתיחות לרעיונות חדשים .
“נדיבות אמיתית כלפי העתיד טמונה בנתינה מוחלטת להווה”, אמר אלבר קאמי. הגישה האופטימית מחזקת ואומרת שזרימה היא דבר הכרחי לפיתוח אופטימיות. זרימה היא התפעלות, גיוס כוחות והתעסקות בכאן ועכשיו. העבר מביא איתו חרטות והעתיד מביא איתו דאגות, כשמנסים לעצור לרגע ולהעריך את ההווה, יהיה קל יותר להתמקד בזרימה והחוויה תהיה משמעותית שתתיר אותנו מאושרים ומסופקים יותר.

סיכום ומסקנות
בעבודה רציתי לחקור לעומק את ההרגלים שלנו, כיצד הם נוצרים והאם זה חשוב ואפשרי לשנות אותם. הבנתי, ששינויים הם מהותיים להתפתחות שלנו, ולעיתים רבות יש לנו הרגלים שאינם בריאים לנו ולא מקדמים אותנו לשום מקום בחיים. לאחר שהבנתי שהרגלים ניתנים ואף רצוי לשנות הרגלים שמזיקים לנו, התמקדתי בהרגל שהבחנתי בו במהלך הקורס “אימפרוביזציה לחינוך”, כשאלונה אסרה עלינו להשתמש במילות שלילה, ואני לא הצלחתי להוציא משפט אחד בלעדיהם. הקושי שלי לשנות הרגל היה ניכר, הכעיס אותי שאני לא מצליחה. ושוב משתמש במילה לא.
חקרתי את משמעות המילה לא וההשלכות שלה, וכמו שהצגתי בשיטת ה- CBT מחשבות שלילות מאל-אדפטיביות מובילות לרגשות שלילות ופסימיות וכן למעשים ופעולות שליליות. המחשבות השליליות, מתחילות בשימוש במילים שלילות, שהן חלק מרכזי מאוצר המילים שלי. על כן, החלטתי ללמוד מה היא הגישה האופטימית. כשלמדתי לעומק על הגישה האופטימית ראיתי שבתוכה היא מכילה כמעט את כל המשולשים שלמדנו,
פנים-חוץ-מה שבניהם
עבר-הווה- עתיד
לנשום-להקשיב-להגיב
עבר-הווה-עתיד
מראה-יוזמה- התבוננות
יחסים עם עצמי-עם הפרטנר- עם המבנה
לתת-לקבל-לקחת
בלי שלילה
למעשה, העבודה הזאת עזרה לי להבין מאיפה נובע הקושי שלי משינויים, מזרימה ומלהיות בהווה ובמצב. תמיד ידעתי שאני קצת פסימית, אך בעבודה גיליתי איך זה משפיע עלי בכל מעגלי החיים ובעיקר איך זה מנע ממני ללמוד ולהצליח באלתור.

האימפרוביזציה, היא היכולת להגיב בלי תכנון מראש, בצורה ספונטנית, מרגע לרגע. האלתור, הוא למידה, מיומנות נרכשת שמהווה תנאי ליצירה . כמורה לעתיד, כאמא, כאישה, כסטודנטית, אני רואה באלתור וביציאה מאזור הנוחות כהכרח להתפתחות שינוי והתקדמות בחיים. זכיתי להיות חלק מהקורס ולטעום קצת מיכולות האלתור. אני מקווה שעם עוד תרגול והרבה שינוי מחשבתי, אוכל ליהנות יותר מהאלתור, מההווה ומהמצב.